שלבי הבנייה השונים וההרחבות של המסגד הגדול של קורדובה ליאור עלמא וקסלר* 

שלבי הבנייה השונים וההרחבות של המסגד הגדול של קורדובה ליאור עלמא וקסלר* המסגד הגדול של קורדובה שבספרד, "ים העמודים הלבנים–אדומים" וקשתות כפולות ומשחררות, שכולנו מכירים מביקורנו במקום, היה קודם להמרתו לכנסייה נוצרית, מסגד. אחד מן המסגדים המפוארים והמיוחדים בעולם המוסלמי. הוא גם מהווה דוגמה ייחודית של ארכיטקטורה אנדלוסית והוא שריד למסורת שהלכה והתפתחה בספרד ובמגרב. ראשיתו של המסגד במאה ה-8 כשאל-רחמן I סבו של אל-רחמן III – השליט שימיו נחשבים תור הזהב המוסלמי. הוא בנה מסגד לצד נהר גוולדכביר בתוכנית, שנשמרה בידי כל מרחיבי- ומשפרי-המסגד. תבנית זו היא ביטוי לתועמלנות ולבניית לגיטימציה שלטונית (להלן). אחד הסיפורים הוא שאל-רחמן קנה כנסייה, הרס אותה ובנה במקומה מסגד או שהוא קנה את הזכות לבנות לצד כנסייה מסגד. סיפור זה האהוב על הנוצרים וגם על הספרדים הוברר כאינו נכון בעת חפירתו הארכיאולוגית של פרננדז. אך הסיפור מתקשר לשני סיפורים אחרים בהיסטוריה המוסלמית: סיפורו של המסגד הגדול של דמשק – שם בנו לצד חצי כנסייה חצי מסגד וסיפור על הטבח שנערך באותו המקום אחרי נפילת קורדובה לידי הנוצרים (רקונקיסטה). עבר והווה-עתיד גם יחד. החיבור לדמשק מתחבר למיתיות של המסגד שם, לו חוברה ברבות הימים מיתולוגיה של המלכים הגדולים הקדומים – דוד ושלמה, שלוח שלמה טמון מאחורי קיר הקיבלה, ולטהרנות הקיימת בנבואת שלמה שציווה על השד לנקות את אשפת העיר כי "כאן יקום בית האל לעובדו" (מקום הקמתה של כיפת הסלע). קשר נוסף בין יהודים ויורשיהם המוסלמים. גם הסיפור השני על הנטבחים במקום נקשר לקרב ספין (657 לספירה) בו נהרג עות'מאן (שסיפורו הכתוב מצוי באוצר ל במסגד בקורדובה) ובעקבותיו עלתה השושלת האומיית הראשונה במזרח התיכון לשלטונה מאזכרת את טבח בני המשפחה האומיית הספרדית בידי העבאסים ועלייתה של השושלת האומיית השנייה בספרד ובמגרב. הדפים הטמונים במסגד הם "ההרשאה הקראנית והאלוהית" ל"ירושה האומיית" מהשושלת המזה"תית לשושלת האנדלוסית. ונחזור מסיפורי ההיסטוריה למסגד בקורדובה. זהו מסגד חצר, ללא מינרט שנבנה ב-800,000 דירהם ובשנה אחת. המבנה עומד חופשי, מופרד מן המבנים שמסביבתו, מוקף קיר לו מתמכים ושיניות. הוא השתרע על למעלה מ-2,000 מ"ר – ונחשב למסגד העתיק השלישי בגודלו בעולם. כיוונו צפון–דרום מדויק, ולכן אינו פונה במדויק למכה. אל הפנים ניתן היה להיכנס במספר פתחים. חלקו הפנימי נחלק לשניים: לחצר (sahn) ולאולם מקורה. החצר מוקפת פורטיקו (אכסדרה; rieaq) מקורה, שרץ לאורך קירות החצר. בקיר החצר הדרומי נפערו 11 פתחים לאולם התפילה, כשהאמצעי גבוה ורחב מהשאר, והוא הוביל למעבר האמצעי הרחב. גג האולם נתמך בעמודים שיצרו 10 ארכדות של 12 קשתות, המעבר המרכזי רחב יותר, והמעברים לצדו צרים ונמוכים יותר. הגג משופע ויוצר שדרות רצות בכיוון צפון–דרום, כמו גגו של מסגד אל-אקצא. האולם הוא אולם עמודים ("יער של עמודים"), עשויים שיש ממגוון מבנים וטיפוסים (חלקים, חרוצים, מעוטרים) ועליהם נישאות כותרות, אף הן ממגוון מבנים ובמגוון טיפוסים (יוניות, קורינטיות, סמי-, חלקות וכו'). הקשתות כפולות: הקשת התחתונה קשת פרסה שמקורה במבנים ויזיגותיים, והעליונה, הנשענת על עמוד הצומח מבין חיבור של שתי קשתות פרסה, היא קשת מלאה. שתי הקשתות בנויות מאבנים לבנות סדורות לסירוגין עם לבנים אדומות, ומרימות את התקרה לגובה 10 מ'. תוכניתו של אל-רחמן היא חזרה על תבנית מוכרת – מסגד אל-אקצא בירושלים. היה בבנייה הד לשושלת האומית המזרח תיכונית: מסגד חצר עם מינרט. תוכנית שכזו איפיינה את מסגדי ימי הנביא והראשידון והפכה למזוהה עם האומיים. החזות המבוצרת והניתוק מן הבתים שמסביב – חומה ומתמכים ושיניות – אף היא המשך הבנייה המבוצרת המוכרת בארכיטקטורה האומיית שהיתה אופיינית למסגדים, ארמונות וערים. בניית שתי קשתות רוכבות זו על זו וגם צבעיי האבן לבן – אדום לסירוגין לקוחות מאמות המים הרומיות של ספרד (למשל זו של מרידה). אל-חכם I הרבדי, כך טוענת המסורת ואין לזה עדויות בשטח, המשיך את העבודה על המסגד והוסיף את המינבר. הביצוע בפועל לפי המסורה היה של אחיו אל-מוחיבה. מה שברור מעל לכל ספק הורה במאה אל-רחמן II ה- 8 על הרחבת המסגדים של קורדובה, סביליה וח'אאן. למסגד של קורדובה נוספים בימיו 80 עמודים (8 בכל שורה), תוך שמירה על המתכונת המבנית והעיטורית הקודמת. מקומה של הכיפה בנקודה בה החלה ההרחבה של אל-חכם II, מציינת את גודלו של האולם הקודם, זה שלאחר ההרחבה של אל-רחמן II. בימי מחמד I ניבנים מקסורה (אזור סגור לצד הקיבלה לשליט ובני לווייתו) ופתח לשליט (בקיר הקיבלה, לכניסתו הנסתרת של השליט). אחרי שההרחבה של אביו מסתיימת ונפער פתח דלת בקיר המערבי (הקיבלה: באב אל-ווזארא, פוארטה סן אסטבן), מציב מעליה אל-חכם II כתובת המנציחה את תאריך השיפוץ (855/6 בשנות הג'רה). הפתח נתון במסגרת רבועה, מעוטר בסטוקו בעיטור פלורלי עדין מעוצב בשלושה עומקי עיצוב, שלא מכל זווית ניתן היה לראותם. מעל לדלת היו 4 פנלים מאוכלסים בעיטור. אל-מונדיר הוסיף את האוצר, ועבד אללה הוסיף את ה-sabat – מעבר מקורה מן הארמון אל המקסורה שבמסגד, לצד קיר הקיבלה. המעבר עבר כגשר על הרחוב. בימיו של אל-רחמן III נקבעות כתובות מעל הפתחים, משוקם המינרט אחרי שנהרס באמצע המאה ה-10 ונבנים שני גרמי מדרגות לא תלויים בו וכן מובאים שני עמודים מן המסגד הגדול של דמשק והם מוצבים בשני צדי המיחרב. שוב חיבור בין המזה"ת והמזרח המוסלמי לבין המערב המוסלמי המגרבי ובין ההווה הספרדי לבין העבר המפואר של השושלת. אל-חכם II עושה שינוי גדול: הוא הגדיל את אורך האולם בכ-1/3 כלפי דרום, רוחבו נשאר כשהיה, בנה קיר קיבלה חדש ועיטרו אריחי שיש, פסיפסים כולל פסיפס-זהב עם כתובות כופיות. בקיר הקיבלה היו גם גילופי אבן, עיטורים פלורליים עשירים וגיאומטריים בסטוקו וקשתות עיוורות. בקיר נקבעו תאים – אחד מהם הוא האוצר, ובו נטמן רליקט של עות'מאן – 4 דפים מוכתמי דם מהקראן שהוא החזיק בו בעת הטבח במדינה ב-656. שיא הפאר של ימי אל-חכם II הוא המיחרב שעוטר בחצי צדפה, ובחזיתו שלוש כיפות וכיפה רביעית במעבר מן האולם הישן לאולם החדש ומקסורה חדשה ומעוטרת מאוד בקשתות פרסה שבורות (polylobs) בשני מסכים מקבילים. בימיו גם שופץ שוב המינרט. בבנייה ובשיפוץ המשיך אל-חכם II במסורת שהיתוו קודמיו. הוא שמר על התוכניות הבסיסיות של אל-רחמן I ו-II, ויצר "הד" להן, אך יש הטוענים שקיר הקיבלה – שלא נשתמר מן השלבים הקודמים (כך משפצים ומרחיבים מסגדים) – היה מאוד דתי ומאוד מפואר בימיהם. הכתובות השונות בכתב כופי – הן אלו הפונות אל הרחוב, על הכניסה הראשית, והן אלו הקבועות בפנים באכסדרות של החצר (sahn) או באולם או בקיר הקיבלה – אף הן היו דרכי תועמלנות לאסלאם, לאמונה, לאל ולנביאו ולח'ליפות. הן פסוקים קראניים מתאימים ואמירות פרשניות עם חלקי פסוקים ואיזכור אירועים בהיסטוריה המוסלמית הרחוקה או האומיית-דמשקאית או האנדלוסית שמראים את מתינותו ומודרניותו של האסלאם (באותם ימים). וגם פסוקים ואמירות שפנו אל המאמינים המוסלמים, למשל על הכניסה הכתובת היא הצהרה טריטוריאלית – אנחנו כאן (האסלאם והמוסלמים), ומחזקים ומעודדים את המוסלם המאמין והאדוק. הכתובות פנו למתלבטים, למתאסלמים החדשים ולישנים – חזקו את דתכם, אל תסטו מהאמת והצדק, מלאו חובתכם. סביב המירחב היו כתובות עשויות פסיפס, כמו אלו שבמסגדי אל-וליד (אל-אקצא, דמשק, כיפת הסלע, מדינה), ונאמר בהן הח'ליף הוא המדריך המנחה הנבחר מטעם האל, האל הכל יכול הכל יודע. מוזכרים ניצחון אל-רחמן על המורדים וריבונות אל-חכם, האומיים הראשונים, התחדשות השושלת – ירושה למען הצדק והאמת האלוהיים. הכתובות במיחרב מזכירות גם את מרחיב המסגד שהוא "מנחה ומכוון הקהילה". יש הטוענים שהתכווננות המתפללים למיחרב וראיית הכתובות מול עיניהם כל הזמן (גם אם לא קראו אותם מהמרחק בו היו בזמן התפילה) – הצבעוניות, האור, המנורות, שונות הפסיפס משאר עיטורי המסגד החוזרים על עצמם (ויוצרים מוזיקה וזרימה) – היו מטפוריים, והזכירו למאמינים את מיקומו של הח'ליף בלב ליבם ובלב ליבה של אנדלוס. עבודת הפסיפס לא היתה ברפרטואר של אנדלוס (ונדמה שאף לא ברפרטואר המוסלמי כלל בתקופה זו, וגם לא האירופאי; רק בנצרות המזרחית המשיכו במלאכה זו). הפסיפסים הוזמנו במיוחד מביזנטיון, אולי כדי לאזכר את מקור הפסיפסים בעולם הנוצרי המזרח תיכוני, שהשפיע על אומנות המוסלמית בתחילת דרכה, ואת מעורבות הביזנטים בהנחלת האומנות הזו לאומיים הראשונים ועכשיו, בעזרת בינזטיון, גם לאומיים האנדלוסים. נוהא חורי, חוקרת המסגד, מכנה את הרחבתו של אל-חכם II "מסגד בתוך מסגד", כמו בתוכנית המסגד של מדינה – וכוונתה שאזור המקסורה המאוד עדינה ויפה וקיר הקיבלה היו ייחודים ומופרדים בבירור מן המסגד הכללי. כך לנכנס נראה תחילה "יער העמודים" האינסופי של אזור המתפללים, ורק כשמתקרבים לקיר הקיבלה מתגלה המראה המרהיב של הקיר, המקסורה, המיחרב והאזור המקודש והמעוטר כולו. תחת החליף הישאם II הילד שעלה לשלטון (בגיל 12 או 14), הרחיב אל-מנסור (אבן אבי עמיר), החג'יב שפעל בשמו לכאורה (וזה סיפור שאין זה המקום להרחיבו), את המסגד. הוא הוסיף 8 מעברים לכיוון מזרח לכל האורך, שכן לא היתה אפשרות להרחיב דרומה בשל הקירבה לנהל הגוואדלכיביר. אחרי התוספת של הישאם הילד היו לאולם 17 פתחים מן החצר. הרחבתו שילשה את גודל המסגד, והפכה אותו ליותר רבוע, שברה את הסימטריה המסורתית ואת הכיווניות הכללית ו"המסורת" של המשפה האומיית. המיחרב שהיה באמצע קיר הקיבלה היה עכשיו בשלישו המערבי. התוספת של הישאם הילד (מיוחסת לאל-מנסור) שנעשתה מעבר לקירות המסגד המזרחיים, בהם נפערו דלתות חדשות מאופיינת בפשטות גדולה ובדלות מכוונת: המעברים צרים יותר, העמודים והצבעוניות פשוטים, עיצוב הקשתות הכפולות לא נשמר. אל-מנסור שנחשב דתי קיצוני שרף כנסיות במלחמות הג'יהאד שלו בסנטיאגו דה קומפוסטלה שבצפון-מערב ספרד, ואת פעמוניהם לקח כשלל, הביאם לקורדובה על גב שבויים נוצריים והציבם כנרות במסגד. זוהי תופעה המכונה ספוליה: כך גם עמודיו של אל-רחמן III. תופעה זו כפי שהראיתי מצטרפת לכמה מאפיינים ותופעות אומנותיות הבאות לחבר בין מזרח למערב, בין השושלת האומיית הראשונה ששלטה מסוריה על המזה"ת לבין השושלת האומיית השנייה הספרדית, בין ההיסטוריה לבין ההווה הספרדי. דבר שנתן לשליטי השושלת לגיטימציה שלטונית שהעסיקה רבות את עולם האסלאם באותם שנים. • המאמר מבוסס על מבחן ה- MA שהוגש באוני' תל אביב בינואר 2009 לד"ר קמילה אדנג ולפרופ' ישראל רול ז"ל